העברת תיקי קניין רוחני במחוז ירושלים - בין עורכי דין, עם הסכם חתום

כל בקשה לסימן מסחר בישראל, כל הליך התנגדות וכל בקשה לביטול מגיעים בסופו של דבר לכתובת אחת - רשות הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, בגן הטכנולוגי במלחה. זו לא טריוויה גיאוגרפית. זה אומר שקולגה מחיפה או מבאר שבע שנטל על עצמו הליך התנגדות מוצא את עצמו נוסע לירושלים שוב ושוב, על תיק שהמרשה שלו מתייחס אליו כאל עניין קטן. והמפה לא נגמרת ברשם: ערעור על החלטת רשם הפטנטים אכן נוחת במקום קבוע - בית המשפט המחוזי בירושלים, מקום מושבה של רשות הפטנטים. תביעת הפרת פטנט, לעומת זאת, אינה מרוכזת בירושלים ובתל אביב: הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי (סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט), אך זהות המחוז נקבעת לפי כללי הסמכות המקומית הרגילים - ובפועל תביעות הפרה התבררו גם במחוזי מרכז (לוד) ובחיפה, לא רק כאן.

לצד הפונקציה הממלכתית יש למחוז כלכלת קניין רוחני משלו, והיא לא נראית כמו זו של תל אביב. הר חוצבים ומסחור הידע של האוניברסיטה העברית מייצרים מחלוקות על בעלות באמצאה, על היקף רישיון ועל אמצאת שירות של חוקר. במקביל פועל כאן שוק תוכן חרדי גדול - מו"לות תורנית, הקלטות, מוזיקה ותוכן לציבור - שבו זכויות עוברות בין דורות ובין שותפים בלי שנרשם דבר, ושבו ההליך האזרחי מתנהל לצד מערכת נורמות מקבילה. עורך דין שקורא תיק כזה רק דרך חוק זכות יוצרים יטעה בהערכת הסיכון ובהערכת הסיכוי לפשרה. ובקצה השלישי - תיירות ויודאיקה, וחיקויי מוצרים שנמכרים במרחק הליכה מבית הלקוח.

הקולגה שאליו כדאי להפנות כאן הוא לא בהכרח בעל התיק הגדול ביותר. הוא זה שמופיע בפני הרשם באופן שוטף, שמכיר את פרקטיקת מחלקת סימני המסחר, שיודע כמה זמן באמת לוקח הליך התנגדות, ושיכול להיות במלחה למחרת בבוקר. הידע הזה לא נרכש מרחוק.

אם מגיע אליכם תיק שמרכז הכובד שלו בירושלים - לקוח שהתנגדו לסימן שלו, ממציא שכיר במוסד מחקר, מו"ל שגילה שהספר שלו נסרק והופץ - ההיגיון הכלכלי אומר להפנות ולא לנסוע. ב-LegalexAi ההפניה מתועדת בהסכם חתום בין שני עורכי הדין עוד לפני שהתיק עובר, כולל שכר ההפניה - מה שנהוג לכנות "השליש". שיעור השליש הוא נוהג מקובל בלשכה ולא תעריף שכלל 30 קובע; הוא נגזר מהעבודה שכל צד עושה בפועל, וההסכם הוא המקום לומר את זה במפורש.